Sud Marseille Famille Athènes Lettres Visages Jérusalem Jaffa Tel Aviv Israël
Didier Ben Loulou
Kol Ha’ir, 29 août 2000, Albert Suissa

תערוכה במוסררה-

אלברט סויסה-

 

לפני מספר שנים, כשעבדתי כפקיד לילה במלון עלוב בפריס, השגחתי בנערה פרואנית אחת שנכנסה להתאכסן בשעה מאוחרת, וספר של יהודה עמיחי מתורגם לספרדית בידה.

לא גיליתי לה מיד את ארצי ואת בית אבי, בכוונה.

התחלנו לדבר שירה.

היא תיארה לי ערב אחד שבו חברה יהודייה בקמפוס בסן פרנסיסקו הזמינה אותה לראות את המשורר המפורסם ביותר בישראל.

סתם בית סביר, שבו התגוררה חברתה עם יהודיה.

חברים יושבים בסלון, מילייה יהודי מעורב, יין וגבינות.

המשור השיל נעליו, ישב משוכל רגליים על המרבד, מפטפט עם כולם על דא ועל אה, נהנה מכל רגע.

לא הקריאו שם שירים, ודיברו על סתם דברים.

היא תיארה את האיש בפרטי פרטים, ואני ראיתי את יהודה עמיחי.

למחרת היא קנתה ספר ועוד ספר, וזהו, לדעתה, משורר גדול שאני חייב לקרוא.

איך אמרת שקוראים לו, שאלתי שוב.

הייתי משוגע על איך שהיא ביטאה בחום, יהודה עמיחי.

במקרה אחר הגדישה קולגה בעיתון את הסאה בביקורת משתלחת על ספרו האחרון של עמיחי.

ניגשתי אליה והבעתי את מחאתי בשאת נפש.

קראת, היא שאלה.

לא, אמרתי במבוכה.

אז תשב בשקט, היא הפסיקה.

וזה בדיוק מה שעשיתי, ישבתי בשקט, וחשבתי מה גורם לנו לאהוב סתם כך באהבת חינם משורר שנמצא בסביבת הנוף שלנו, ממש כמו האורן את האקליפטוס, גם אם איננו מעורים בפרטי הבוטניקה שלו.

ב-7.9.00 קצת לפני הליכתו של עמיחי מאיתנו, נפתחה במוזיאון קו-התפר התערוכה "שעת החסד".

זו תערוכה ראשונה בסדרת תערוכות אומנותיות בנושאים סוציו-פוליטיים, שתעסוקנה בצומת הקונפליקטים האזוריים.

התערוכה "שעת החסד" היא דיאלוג חם עז כדם ומלא תחינה בין 13 שירים זכים כמי באר חיים של יהודה עמיחי לבין צילומי הזעם האפוקליפטי הקר של האמן המצליף דידיה בן לולו.

דיאלוג בנושא באר המריבה היהודית ערבית, ירושלים העיר.

ערב קודם לפתיחת התערוכה אושפז המשורר האהוב והמקובל במשוררי ישראל בפעם האחרונה.

יהודה עמיחי לא הגיע לפתיחה וגם לא ראה את התערוכה.

היום, במחשבה שניה, אני סבור, שאם כלל לא ניתן היה להעביר את רוע הגזירה של האשפוז כך, שהוא לא בא לתערוכה.

זה עשוי להישמע כשכנוע עצמי שלאחר מעשה, אבל האמת היא שרק בשעה שירדתי למרתף נזכרתי בחלחלת-מה שהמשורר חולה מאוד.

ולא בכדי. מראה התערוכה מרתיע ומעיק ביותר, מעין ירידה לקטקומבה של תרבות שחלפה לה מכאן.

כשלעצמה התערוכה חזקה ביותר, מלאה בפתוס מדוכדך ומדכדך, אבל בועקת בשתי נשמות זכות.

שני הקולות הצלולים מייצגים אפיקים שונים, נקיים מפניות פוליטיות קלישאות, משלימים במובן מסוים זה את זה ולא חופפים, ומסתיימים בחוסר הכרעה ובקיפאון מסוים, נבואת נחמה מול נבואת זעם.

המשורר בכל זאת יותר אופטימי, בעוד שמול מצלמתו חסרת הרחם של בן לולו קשה ביותר לעמוד.

אני מנסה לדמיין לעצמי את המשורר החולה, החיוך המפויס והנצחי על פניו העגלגלות, שנוסכות את טוב התמיד, עם העיניים הנבונות והטובות, מסתובב במרתף הסטרילי בין שיריו החרותים על סטנדים שואתיים שחורים כצידוקי הדין בפני "קורבנותיו" של בן לולו, בדי יוטה ואדני ברזל שחורים מפרידים בניהם.

מה יש להגיד, חסר היה רק שיגישו תבשיל עדשים וביצים קשות, מאכל אבלים, לכיבוד.

יהיו מי שיאמרו, אכן כך הוא, סימן רע הוא שמשורר ממשורריה המנחמים המובהקים של ירושלים הולך לעולמו בזמן כה גורלי לעתידה של העיר.

ולא היא. יפה מרגיש גרשון שקד בדברים שכתב על התערוכה, ש"בחשבון גדול עמיחי חוזר בשירים המובאים כאן על בשורה שבישר בשנות החמישים, כשחזר עייף משתי המלחמות" (מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור), שבהן לקח חלק.

שקד מציין שעמיחי הקדים בבשורה זאת את ילדי הפרחים בארצות הברית, שסיסמתם בשנות השישים הייתה: "עשו אהבה ולא מלחמה".

לדעתי, ה"אהבה" של עמיחי, הגם שהפך לאוניברסליסט מושבע, היה כדת אינדיבידואליזם ל"חברה".

לעומת זאת אני מבין מעט בשירה, ובכל זאת אני מרשה לעצמי לחלוק על דעתו של שקד באומרו שעמיחי סבר ש"רק השירה מסוגלת לעשות מה שמתווכים, ממשלות וסתם בני אדם אינם מסוגלים לעשות", ושהיא מסוגלת לגאול ניגודים בבחינת "גאולה אסתטית".

שקד מתייחס לשיר "אהבת ירושלים" שבו עמיחי אומר: "מי שאוהב את ירושלים/ לפי ספרי תיירות או ספרי תפילה/ הוא כמו אוהב אישה/ לפי ספר תנוחות במשכב".

תמוה בעיני ששקר רואה ב"תיירות", "ספרי תפילה" ו"תנוחות במשכב" כללי אהבה רציונליים, ואילו אני סבור שאין כמותם לפרברסיה, שהם סוטים מן השכל הישר, וזונים אחר לבותיהם ותאוותיהם.

ואם יש משהו בולט ביותר בישרה של עמיחי, זה העדר של פרברסיה.

טיעונו ה"מעודן" והעממי נגד "אוהבי ירושלים" שלעיל יוכיח.

אפשר בהחלט לומר שעמיחי הוא דווקא המשורר הכי רציונלי, כלומר, נורמלי, שפוי והגיוני שהיה לנו.

השירה של עמיחי היא במובן מסוים הפואטיקה של ביקורת התבונה העממית והאוניברסלית.

בשיר אחד,מפורסם וחזק ביותר, "רועה ערבי מחפש גדי בהר-ציון", פוגש הרועה הערבי באב יהודי המחפש את בנו.

"היגיון" שירי פשוט זה של עמיחי בא לידי ביטוי ישיר ומרגש ביותר.

הצד הלא רציונלי הוא דווקא "ספר התפילה" המרומז בשיר, הסצינה שיכולה להפוך לעקידה כפולה של יצחק וישמעאל, והצד הרציונלי הוא החרדה המתהדהדת בין המבטים הנפגשים.

"בנך, יחידך, אשר אהבת" זה העיקר, ולא "העלהו לי לעולה", לא הקורבן.

עמיחי הוא איש השלום במובן הרחב ביותר של המלה, איש שהשירה עשתה שלום בלבו ובלבותיהם של קוראיו.

הקריאה בשיריו היא בדיוק מה שבפשטות מכנים שעה של מנוחה, של קורת רוח, של שלום בלב, של ביטחון מחודש בדברים הפשוטים של החיים.

accueil biographie expositions éditions collections bibliographie index liens blog contact workshops